תקציר: סיפורה של דינה בולג-מונק (לבית נתנזן) מתחיל בשנת 1924, בעיר לייפציג שבגרמניה, בין שתי מלחמות עולם. כשהנאציזם צובר כוח והמולדת מאכזבת, פונה המשפחה לעבר פלשתינה, ארץ האבות ובלב – תקוות. תקוות שמתנפצות ביום אחד בהיר בשנת 1940 לקול נפילות פצצות הרסניות על שמי תל אביב. כשמתבררים מימדי האסון בוחרת דינה להמשיך לפסוע על גשר חייה שיסודותיו התערערו, לא לוותר לעצמה. לחיות. לחיות בטוב.
קטע מתוך הספר: היה זה אחר הצהרים של יום קיץ שגרתי בתל אביב הקטנה. עמדנו, אימא ואני, ליד צריף העץ הגדול שניצב בקצה החצר וכיבסנו וילונות, וילונות צבעוניים שהבאנו עמנו מגרמניה ושטפנו אותם לרגל עונת החגים הממשמשת ובאה. ברז המים בחצר סיפק לנו מים. חבלי כביסה מתוחים מול קרני השמש הלוהטות, נכונו לשאת את כובד משקלם של הבדים ושתינו עבדנו יחד בנועם ובחדווה. אחיי – שמעון בן השבע ונתן בן העשר שיחקו ברחוב עם חבריהם בחישוק מברזל, בהשגחתה של אמי. ואז ארע הדבר. בום גדול ולאחריו בום נוסף ואולי עוד כמה בומים ואחריהם אפלה קודרת כזו שאופפת אותי גם עכשיו, כשאני מנסה לשחזר את מה שארע…